ילדותי
נולדתי ב-9 בדצמבר 1943 בבית החולים שוויצר בטבריה להוריי - שבח נוביק, ולאה נוביק לבית דוברובין. לימים עברתו הוריי את שם משפחתם לנבות.
הסיפור המשפחתי שלנו קצת מורכב... סבי מצד אבי, אליהו נוביק היה מהנדס, שמנישואיו הראשונים נולדו לו 3 ילדים: אבי, שבח, ושתי בנות.
סבתי מצד אמי, שרה, נישאה ליעקב מבית דוברובין ומנישואיהם נולדו לאה, אמי, ויהודית. לימים היא התאלמנה ונישאה בשנית לאליהו נוביק, להם נולדו 3 ילדים משותפים: נעמי, ששון ונתן.
לאחר נישואיה השניים, משפחת דוברובין לא אפשרה לשרה לקחת עמה את שתי בנותיה למקום מגוריה החדש ב"מצפה" שליד טבריה, ולכן הבנות נשארו לטפל באחוזת דוברובין שביסוד המעלה. לימים, עקב מחלת הקדחת והטיפוס שחור השתן, הן עברו לראש פינה.
שרה ואליהו התגוררו ב"מצפה" עם שלושת הילדים של אליהו מנישואיו הראשונים ועם שלושת ילדיהם המשותפים. כך, שלמעשה, לאה ושבח, הוריי, היו אחים חורגים ללא קירבת דם.
שבח נשלח ללמוד חקלאות ב"מקוה ישראל", וכשסיים את לימודיו, חזר ל"מצפה" ועיבד את אדמות המשפחה. הוא נישא ללאה ונולדו להם שלושה ילדים: יעקב, אחי הגדול שנקרא על שם סבי, אביה של אמי - יעקב דוברובין, אהוביה, אחי השני שנקרא על שם אהובה – סבתי, אמה של אבי, ואני – הילדה הקטנה תלמה שנקראה בשם עברי כדי לציין את אהבתם לעבודת האדמה ולחרישת התלמים.
כולנו גרנו בבית ב"מצפה", יחד עם סבתי שרה ועם ילדיה שבגרו והתחתנו וילדו ילדים. מאחר שהמקום היה צר מלהכיל את כולנו, הוריי החליטו לעזוב ולעבור למושב "כפר ורבורג" שבדרום. עברנו לשם כשהייתי בת שנתיים וחצי, אהוביה היה בן 8 וחצי ויעקב בן 12. בהתחלה, גרנו בתוך אחת מהרפתות שבכפר. הוריי קיבלו אדמה והחלו להקים את המשק שלהם. אבי זרע ירקות חורף וירקות קיץ ולאחר מכן הקים את הרפת.
כשהייתי בת 3 הכניסו אותי לגן הרב-גילאי של הכפר. ההליכה לגן היתה ארוכה, ותמיד הלכתי עם ישי, השכן שלנו. אני זוכרת שביום סתווי אחד הגענו לגן באיחור ניכר. עד היום אני זוכרת את העונש שנתנה לנו הגננת. היא הושיבה אותנו על הרצפה הקרה ולא נתנה לנו להשתתף בפעילות עם כל הילדים.
זיכרון נוסף שיש לי משנות ילדותי המוקדמת בכפר ורבורג, הוא מיום חורף קר וגשום מאוד. בכפר לא היה כביש מסודר או מדרכות, והשבילים היו בוציים. אמי לא רצתה לשלוח אותי לגן במזג האוויר הזה, אבל ישי אמר לי שיש מסיבת פורים בגן ובא לקחת אותי בבוקר. אני לא רציתי ללבוש שוב את הטרנינג, אלא רציתי להיות לבושה בשמלה יפה. הגעתי לגן וכשראיתי את כל הילדים מחופשים, בכיתי מאד על כך שלא היתה לי תחפושת, כי לאמא שלי לא היה זמן להכין לי. כשהגננת ראתה אותי בוכה, היא רצתה לשמח אותי. היא הכינה לי חצאית וצווארון אדומים מנייר קרפ וחיפשה אותי לכלנית. הייתי כל כך מאושרת!
הוריי בנו את הבית שלהם, וגם את המשק שכלל רפת, שדות ירקות, לולים לתרנגולות מטילות ושני בוסתנים של עצי פרי. את הכל הם זרעו, נטעו, עיבדו וחלבו בידיים איתנות. הוריי הקימו משק לתפארת שזכה לתשבחות ולפרסים רבים בכפר ורבורג ובכל הסביבה.
למדתי בבית הספר היסודי בכפר ורבורג עד סוף כיתה ב'. לכיתה שלנו קראו "האריות", היינו מעט בנות והרבה בנים. בכיתה, יחד עם כמה חברים, הקמתי את "חברת שיבולים" והיינו מארגנים קומזיצים וטיולים מסביב למושב. בכיתה ט' עברתי לבית הספר החקלאי ולפנימיית הדסים.
