האמנות שלי
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוסקת ביצירה אומנותית. אני צריכה להרגיש את החומרים בידיים.
כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, אהבתי מאד לעבוד עם מגוון של חומרי יצירה. ב"הדסים" לימדו אותי לרקום ולתפור. בחדר היצירה שבפנימיה, הייתי משתתפת בחוגים ועוזרת למורה לאומנות כחלק מעבודת בית הספר שלי. כשנולדו ילדיי רקמתי על החולצות הלבנות שלהם, על הסדינים ועל חיתולי הבד. תפרתי להם את כל התחפושות לפורים: המלך אחשוורוש, אינדיאני, רקדנית, מלכת אסתר, ואפילו למדתי להוציא גזרה ממגזין "בורדה" ולתפור לבנותיי ולי שמלות לים, חצאיות ותיקים.
בנוסף, לאורך השנים תמיד סרגתי – שמלות לבנותיי, סוודרים להלל ועבורי, ואפודות, כובעים וצעיפים לששת נכדיי. בכל ערב, אחרי המולת היום, הייתי מוצאת לעצמי את חלקת האלוהים הקטנה שלי ויוצרת משהו.
תמיד ידעתי שאני מאוד יצירתית. בשנות ה-40 לחיי עלה בתוכי רצון עז לשנות כיוון בחיי. הלכתי לקוראת בכף יד שאמרה לי שמאוד אצליח בפיסול ובציור, אז נרשמתי לחוג לציור בפתח תקוה, עשיתי כמה עבודות וראיתי שזה מרגש אותי. נהניתי, אבל לא יצרתי משהו שהייתי שלמה איתו, אז השארתי את זה כמשהו לעסוק בו לאחר שאצא לגמלאות.
יום אחד הלל ואני נסענו לאירוע ברית מילה של חברים, ובשולחן שבו ישבנו פגשתי את אילנה כהן שסיפרה לי שהיא מורה לפיסול. למרות שמעולם לא פיסלתי, החלטתי ללכת ללמוד אצלה. העבודה הראשונה שלי לא היתה כל כך מוצלחת, אבל המשכתי להגיע לסטודיו והתחלתי לפסל ציפורים שהיו מאוד מוצלחות. הרגשתי שהידיים שלי כמו יודעות מה הן עושות.. המשכתי בפיסול ויצרתי פסל של דמות אישה, אישה לבנה עם עגילים אדומים, אותו נוית מאד אהבה ולקחה אותו לביתה.
לאחר מכן, החלטתי לקחת תמונה של הוריי שצילמתי לפני מותם ושאני מאד אוהבת, ולפסל אותם כ"הומאג'". בצילום הורי יושבים על ספסל בכניסה לביתם בכפר ורבורג. זו תמונה נהדרת כי היא ממש מתארת את החיים של הוריי, שבשעות אחר הצהריים והערב היו יושבים בכניסה לביתם, משוחחים וצופים בהולכים על המדרכה, בטרקטורים ובמכוניות שחולפות, ומנופפים לשלום לכל מכריהם. כמו בחיים, בדמויות הללו יש הרבה טעויות אבל המכלול יצא נהדר! קיבלתי חיזוקים רבים מבני משפחתי ומחבריי. הפיסול מאד עניין אותי, ובמקביל לעבודות שהכנתי התחלתי גם לקרוא ספרים ומגזינים מקצועיים בנושא.
"פסל האהבה" שפיסלתי הוא זוג שמחובר אחד עם השני, ומבטא את הלב ואת האהבה המינית שיש ביניהם. הרגשתי שיש בתוכי זרמים מיוחדים שמבקשים להתבטא, להביע משהו, והצלחתי לעשות את זה דרך הפיסול.
"חיבוק משפחתי" הוא פסל שהכנתי עבור ביתי וחתני נוית ואבנר על כך שהם יוצרים מעגל משפחתי ומחבקים את הילדים שלהם בכל הזדמנות.
"אהבת אם" הוא פסל שיצרתי בשביל ביתי רקפת, שמחבקת את עמית ועינב ומגוננת עליהם מכל דבר.
"אמא וילד מזהב" הוא פסל של אמא שמחזיקה את ילד הזהב שלה שהוא הכי חשוב לה בעולם.
החלטתי לצבוע את הילד בזהב כי בכל היקום ילד הוא ניצוץ זהוב של תקווה.
"אמא של אמא שלי" אלה שלושה 3 פסלים של אימהות, 3 דורות: סבתא, אמא ובת.
פיסלתי דמויות בתנוחות שונות.
"פסל תמונה" הוא שילוב של פסלים בתוך תמונה, כך שמתאפשר לתלות את הפסל על הקיר.
"טריו שדה הפרחים" היא יצירה שנולדה מיום טיול בטבע בתקופת האביב. רציתי ליצור את השדה שראיתי, אז החלטתי לפסל אותו על הבד. פיסלתי 3 תמונות שהן השדה הגדול. הפרחים שבשדה מפוסלים, ואת השאר המשכתי בציור.
"אקווריום" היא יצירה שהכנתי לנכדי עמית. זוהי תמונה מפוסלת של אקווריום, שהדגים מפוסלים והמשכתי אותם בציור.
כשאני מפסלת, הדמויות פתאום יוצאות לי, נולדות מתוך החומר. לדוגמא, ב"פסל לבן המסתובב" שלי ראיתי ששתי דמויות יוצאות לי מהחומר.
"בחורה צעירה ומחזר" היא יצירה של אישה חסודה ועדינה וגבר. צבעתי אותם בצבע חום כדי שיראה כחריטת עץ. זה הייחוד והקשר ביניהם.
היצירה "מלכה" נולדה מתוך הרצון שלי לעשות פסל של מלכה. רציתי שיהיו בו תכשיטים ואבנים מנצנצות. אבל לאחר שסיימתי להכין אותו, הכנסתי אותו לתנור השריפה, חצי מהפנים של המלכה נפלו ונשברו, נשאר רק האף. המורה אילנה מאוד הצטערה, אני אמרתי לה שלא תצטער, "כי רק למלכה מותר שיפלו פניה". החלטתי שאני ממנפת את ה"מלכה" שלי למציאות של היום והפכתי את הפסל למלכה של המאה ה21 - תהיי יפה ותשתקי! בנותיי, נוית ורקפת, לא אהבו את זה מאחר שהן פמיניסטיות, ובכל זאת הפסל מאוד מרשים.
"שער הסבלנות" - מאחר שיש לי כבר בבית הרבה פסלים של דמויות והרגשתי שקצת התעייפתי מזה, החלטתי להקים שער של פרחים. במשך כחצי שנה פיסלתי 346 פרחים ועלים. בסטודיו כולם קראו ליצירה "פסל הסבלנות". כי צריך הרבה סבלנות להכין אותה ולתלות אותה.
את ההשראה לעבודה שלי אני מקבלת מהחומר עצמו וממה שאני רואה במרחב שבו אני נמצאת.
העבודה מפרה ומרגיעה אותי. בנוסף, אני יודעת שאני גם יוצרת תכשיט לבית, למשרד או לכל מקום. זה משהו שנשאר אחריי, הוא החותם האישי שלי - לנשמה שלי, לידיים שלי וגם לילדיי ונכדיי.
