מורה בישראל
.jpg)
העבודה הראשונה שקיבלתי בהוראה, למחרת החתונה, היתה ללמד בבית ספר בשכונת עמישב שבפתח תקווה... בדיעבד, מסתבר ששם נטמנו הזרעים לקשר שלי ושל משפחתי עם פתח תקווה.
הייתי בת 19 וחצי, גרתי ברמת גן ונסעתי מידי יום בשני אוטובוסים לבית הספר.
בישיבה הראשונה של המורים, מנהל בית הספר הציג את כל המורים. כשהוא קרא בשמי, הוא ציין שאלמד את כיתה ח'. כל המורים פרצו בצחוק, ואני לא הבנתי… הילדים בכיתה ח' היו כמעט בגיל שלי וגבוהים יותר ממני. לכן, במחשבה שנייה הוחלט שאלמד את ילדי כיתה ו'.
השנה הראשונה בהוראה היתה מאוד קשה: הנסיעות הארוכות מדי יום בשני אוטובוסים, ההיריון הראשון שלי, וגם ההתמודדות עם ילדי הכיתה שהיתה מאד מורכבת. היה ילד בכיתה שרצחו אותו…
אחרי הלידה של מאיר, עברנו לגור בבית הוריי שבכפר ורבורג למשך כשנה. בתקופה הזאת לימדתי בבית הספר "מבואות", בו למדתי כילדה, וחינכתי שתי כיתות ו'. נהניתי ללמד שם. זכור לי שנסענו לטיול שנתי שארך שלושה ימים ושני לילות. הלל הצטרף כדי לסייע לי, והוא היה מאוד קשוח עם תלמידיי.
כשעברנו לקריית גת, בהתחלה לימדתי בכיתות ו' בבית הספר "גליקסון". שנה אחת ניהלתי את בית הספר כי החלפתי את המנהל שעבר תאונת דרכים קשה. לא אהבתי לנהל. אהבתי להיות מורה ומחנכת כיתה.
כשעברנו לפתח תקוה, לימדתי בבית ספר היסודי "עין גנים". בשנה הראשונה חינכתי את ילדי כיתה ד'. זו היתה כיתה מאוד מורכבת, והיו בה הרבה ילדים שובבים. מאחר שמספר החדרים בבית הספר היה קטן, חלק מהכיתות למדו בבית הפועל שבפתח-תקווה, שהיה במרחק הליכה מבית הספר. היה מאוד קשה שלא ללמד במבנה בית הספר, אלא במקום שלא מיועד ללמידה.
.jpg)
.jpg)
לימדתי בבית הספר "עין גנים" במשך 23 שנים, ומאד אהבתי ללמד שם. שנים רבות לימדתי את כיתות ד', ומחזור אחד לימדתי ברציפות במשך 5 שנים. היה לנו צוות מורים מאוד מגובש, ונחשבתי למורה מאוד מוערכת, על ידי הילדים, ההורים וגם על ידי הצוות החינוכי של בית הספר.
אני מאד אוהבת ילדים ואהבתי ללמד אותם. להיות מורה בעיני זו שליחות, ואהבתי מאד את המקצוע שלי. אני מאוד יצירתית, ויכולתי לבטא את כל התחביבים שלי דרך העבודה שלי. כבת כפר שאוהבת טבע הייתי לוקחת את התלמידים לטייל, מלמדת אותם לזהות צמחים וחרקים. אהבתי מאוד לארגן עם תלמידיי הצגות, הופעות, תערוכות וחגיגות. חשוב, לדעתי, לגוון את דרכי ההוראה. לימדתי גם הרבה שירים, ריקודים ועבודות יד. בדרך כלל לא היו לי בעיות עם ילדים שמתקשים. נהגתי לשתף את הוריהם בתהליך הלמידה ובהתמודדות של ילדיהם. נהגתי גם לשתף את כלל הורי הכיתה במה שאנו עושים, נהגתי להזמין אותם להרצות בפני הילדים על עיסוקם, מקצועם או תחביבם בשיעורי חברה וחינוך. פעמים רבות לקחתי את התלמידים שלי לגני השעשועים שהיו סמוכים לבית הספר, כדי שישאפו אויר צח, שיוציאו אנרגיה, שישחקו אחד עם השנייה.
הילדים שלימדתי היו ממושמעים וגרמתי להם לעשות הרבה דברים מעבר לשעות הלימודים. הייתי מגיעה לימי ההולדת של הילדים ומבקרת אותם בביתם, נטענו עצים בט"ו בשבט, ארגנו מדורות כיתתיות. כל זה קרה עד שנכנסו המחשבים למערכת החינוך והפרו את כל האיזון שהיה.
היום אני כלל לא מכירה את מערכת החינוך. אני רק רואה ושומעת שילדים לא פעילים, שהם פאסיביים וסובלים מבעיות בריאות, מהשמנת יתר ומבעיות רגשיות. אני מבינה שהילדים היום גדלים מול מסכים, וזה מאד מעציב אותי, כי זה נוגד את טבע האדם – לא להיות בפעילות ולא לגעת ולחוש את הסביבה היומיומית שלו.
בגיל 55 פרשתי לפנסיה לאחר 36 שנות עבודה. ערכתי מסיבה גדולה שציינה גם את יום הולדתי. כל הצוות החינוכי של בית הספר "עין גנים" נכח במסיבה ונפרד ממני בכבוד ובהערכה רבה. הזמנתי גם את ילדיי, משפחתי וחברים. יואב, נכדי הבכור, נכח במסיבה וביקש לנאום, כמו כולם.
.jpg)
